מקאלאטאיוד - קולות ספרד
פרק מיוחד: הלביאה של הרובע היהודי (1371)

קריין: רבי יהודה בן שלמה אלבילבילי

(תחילת קריינות)

שלום.

אני רבי יהודה בן שלמה אלבילבילי, וקולי מגיע אליכם ממעמקי הזמן, מהעיר הזאת שהייתה ביתי, בילביליס, ושאתם מכירים כקאלאטאיוד. היום לא אדבר על מורשת נסתרת או מפתחות מיסטיים, אלא על שאגה שהדהדה בין חומות הרובע היהודי שלנו. שאגה שלא הייתה של אדם או של מלחמה, אלא של יצור אקזוטי ומפחיד כאחד: לביאה.

הייתה זו שנת 1371, ב-26 בדצמבר הקר, בעיר קאספה. המלך, פדרו הרביעי, "הטקסי", מלך הידוע באהבתו לאקזוטיקה ובידו הקשה, הוציא פקודה שתשנה את שגרת הקהילה שלנו לעד. פקודה שכמו רבות אחרות, נפלה על כתפינו ועל כיסינו.

למלך הייתה לביאה. מתנה, רכישה, גחמה מלכותית. החיה שהתה בווסקה, אך אחינו שם, שהיו עמוסים בנטל וללא מקום בטוח לאכסן אותה, היו... מסויגים. והמלך, בחוכמתו האינסופית, החליט שקאלאטאיוד היא המקום האידיאלי. הרובע היהודי שלנו, עם טירתו המרשימה, טירת קונסטנט, שנקראה גם "קוסטה" בפינו, היה המקום המושלם לשמור על החיה.

הפקודה המלכותית, השמורה בארכיון הכתר של אראגון, ברורה. פדרו הרביעי, "הטקסי", מצווה על מנהיגי הקהילה שלנו לקחת אחריות על הלביאה שפקידי ווסקה ישלחו. היה עלינו "לדאוג לאכסנתה בטירת הרובע היהודי ולספק לה את כל צרכיה".

דמיינו את המחזה. עגלה, רתומה לשוורים, מטפסת במעלה התלול של שער סן אנדרס, חוצה את "העלייה של המלך". בפנים, כלוב עץ חסון, ובתוכו, עיניה הענבריות של הלביאה, צופות בעולם שאינו שלה. המלמול של האנשים, תערובת של פחד וקסם. לא כל יום נראתה חיה כזאת באדמות אראגון.

יעדה של הלביאה היה הטירה שלנו, טירת קונסטנט, העתיקה ביותר בעיר, שנתרמה לקהילתנו על ידי אלפונסו הראשון "הלוחם" עוד בשנת 1120. מקלט בעתות פרעות, סמל לנוכחותנו ולכוחנו. ועכשיו, גם, גן החיות הפרטי של המלך, באחריותנו, כמובן.

הפקודה המלכותית לא הותירה מקום לספק: היה עלינו לספק לה "את כל צרכיה". ו"כל צרכיה" של לביאה אינם דבר של מה בכך. עזים, כבשים, בשר טרי... הכל על חשבון הקהילה. מס נוסף, תזכורת למעמדנו, לתלותנו בחסד המלכותי. היינו שומרי אוצרות המלך, ולפעמים, לאוצרות האלה היו טפרים ושיניים.

הלביאה הפכה לאגדה ברובע היהודי. הילדים דיברו עליה במשחקיהם, המבוגרים ראו בה סמל. עבור חלק, היא הייתה אות, אריה יהודה כלוא בלב ספרד. עבור אחרים, פרגמטיים יותר, היא הייתה פשוט נטל נוסף, הוצאה שפגעה בתקציבינו המצומצמים ממילא.

איננו יודעים כמה זמן חיה הלביאה בטירתנו. המסמכים גחמניים, הם מספרים לנו את תחילת הסיפורים, אך לעתים קרובות שוכחים את סופם. האם מתה מזקנה? האם הועברה לגחמה מלכותית אחרת בוולנסיה או בפרפיניאן, שם היו גם אריות? סיפורה אבד בדממת הארכיונים.

אך זכרה נותר. הד של שאגה בזיכרון של קאלאטאיוד. סיפורה של לביאת הרובע היהודי הוא חלון קטן לחיינו במאה ה-14. חיים של ניגודים, שבהם יכולנו להיות רופאי המלך, מתרגמיו, מממניו... וגם, שומרי חיות הפרא שלו.

סיפור אמיתי, מתועד, שאותר על ידי החוקרת אנה אסקריו, המזכיר לנו שהחיים בספרד היו הרבה יותר מבתי כנסת וספרים. הם היו גם היום-יום, פקודות המלך, המיסים, הפחדים... ולפעמים, שאגת לביאה בטירה שהגנה עלינו.

מקאלאטאיוד, מלב ספרד, דיבר אליכם רבי יהודה בן שלמה אלבילבילי. שהזיכרון, כמו הלביאה, לעולם לא יאולף לחלוטין.

בימוי והפקה: איגנסיו חאבייר בונה לופז

שלום.

Ver todos los episodios